הגוף זוכר – איך הדחקת טראומה נחרטת בגוף

הדחקתי זיכרונות של שנים מהתודעה. הראש לא זכר, אבל הגוף לא שכח – הוא צרב אותם בפנים והמשיך לחיות אותם בכל רגע ורגע.

החיים שנתקעו

אצלי זה הרגיש כמו משהו תקוע בחיים. זזתי נורא לאט.

הרגשתי הרבה בושה, שנראתה כמו צורך להסתתר – שלא יראו, שלא ישמעו. סחבתי הרבה אשמה, שנשמעה כמו צורך תמידי להתנצל, ומילים שרצו בראש: "משהו לא בסדר אצלך, לא רוצים אותך". התחושה הייתה של בדידות.

היו בי חלקים שלא האמינו בי, והיו בי חלקים שלא הפסיקו להילחם ולנסות להוכיח שהחיים יכולים להיות אחרת.

ההדחקה הרחיקה אותי מעצמי, מהמסלול שלי. הייתי כבויה, אבודה. אבל היה בי גם ניצוץ חיים, תקווה מרצדת.

להבין שזו הדחקה

לקח זמן להבין שאני מדחיקה, ולקח עוד יותר זמן להבין שהדחקה היא מנגנון הגנה.

יש רמות ועוצמות של הדחקה – אני ממש שכחתי. וכשהבנתי את זה, מאוד רציתי להיזכר.

רציתי להבין את עצמי, לקבל ודאות, להרגיש נורמלית.

הגוף תמיד זוכר

הגוף זכר, כי הוא תמיד זוכר. הוא הרגיש ודיבר כל הזמן, בדרכו.

בהתחלה התעלמתי. לא הבנתי שהוא מדבר. אחר כך ניסיתי להבין בשכל, דרך המילים, וזה לא הספיק. והוא ממש האט אותי, לפעמים אפילו עצר אותי – רק כדי להחזיר אותי למסלול, לעצמי.

להקשיב בלי להבין

כשהסכמתי להקשיב לגוף, בלי לנסות להבין בראש, התחילה תנועה. נתתי לעצמי להירגע ולהיות איתו, והבנתי שלהיות עם הגוף ולחוות אותו פירושו להיות בנוכחות.

ממש לעצור, להרגיש מה קורה בגוף, להקשיב בלי להבין בראש, לנשום ולהרפות – ופשוט להיות, בלי להבין בשכל מה זה אומר.

כך חזרתי לחיות, בעזרת פסיכותרפיה ותהליך שהחזיר אותי לגוף ולעצמי.