לפעמים אנחנו מוכנים להמשיך לסבול, רק כדי לא להיכנס לעימות
לפעמים אנחנו נמנעים מעימות כדי לשמור על השקט, אבל משלמים על זה במחיר כבד. על הפחד להציב גבול, על תגובת הגוף לעימות, ועל האפשרות להבין מאיפה היא מגיעה.
🔒 הסיפור מבוסס על ניסיון קליני. פרטים מזהים שונו או הושמטו כדי לשמור על פרטיות המטופלים וחובת הסודיות.
כמה פעמים יצאתם משיחה בעבודה וחשבתם לעצמכם: למה לא אמרתי את זה?
לפעמים אנחנו מוכנים להמשיך לסבול, רק כדי לא להיכנס לעימות.
אני פוגש את זה שוב ושוב בקליניקה: אנשים שיודעים בדיוק מה הם רוצים להגיד, אבל ברגע האמת, משהו בגוף עוצר אותם.
באותו רגע ההימנעות אפילו מרגישה כמו הפתרון הנכון.
עד שמגלים את המחיר שלה.
עם הזמן, ההימנעות הזאת כבר לא נשארת רק סביב אותו אדם או אותו ויכוח.
אני רואה אנשים שנשארים שנים במקומות שלא טוב להם.
שנמנעים מלבקש את מה שמגיע להם.
שלא מצליחים להציב גבול לבוס, לקולגה, לבן זוג או ללקוח.
לא כי הם חלשים.
אלא כי המערכת שלהם למדה שעימות הוא סכנה.
הרבה אנשים בטוחים שהם פשוט "לא אסרטיביים".
אבל ברוב המקרים שאני פוגש, זו בכלל לא תכונת אופי.
זו תגובת הגנה שהגוף למד פעם, כשלעמוד על שלך הרגיש לא בטוח.
גם כשהסיבות שונות לגמרי, העבודה היא לא על הסיפור עצמו.
היא על מה שהגוף עדיין מחזיק מאז.
כך זה נראה אצל אחד המטופלים שלי
הוא בתפקיד בכיר בארגון גדול, עובד עם קולגות, חלקם הוא גם מנחה מקצועית.
בכל ישיבה הוא כבר ידע שזה עומד להגיע. עוד עקיצה. עוד בדיחה על חשבונו.
בכל פעם הוא יצא מהחדר קטן יותר ממה שנכנס אליו.
לאחר מספר פגישות הוא סיפר לי שאותו אחד שוב זרק לו מילה לא במקום.
הפעם הוא לא שתק.
הוא ענה לו.
הפעם הוא יצא מהשיחה גדול יותר. לא כי הוא ניצח, אלא כי הוא שמר על עצמו.
ויומיים אחרי אחת הפגישות קיבלתי את ההודעה הזאת:
"אני שם לב שאני פחות עוצר את עצמי מלומר את מה שאני באמת חושב ומרגיש. החשש עדיין קיים, אבל הוא כבר לא עוצר אותי באותה מידה. מפתיע אותי להרגיש שינוי כזה בזמן קצר."
אולי הבעיה היא לא שאתם מפחדים מעימות.
אולי הגוף שלכם פשוט למד פעם שעימות הוא סכנה.
ואפשר לשנות גם את זה.
על הכותב/ת

קואצ׳ינג · באר יעקב
נעים מאוד, אני דרור במשך שנים ניהלתי קריירה מצליחה בהייטק. מבחוץ הכול נראה כמו חלום, אבל בפנים ליוותה אותי מועקה שלא הרפתה. אולי דווקא מהמקום הזה אני מכיר מקרוב את הפער בין איך שהכול נראה מבחוץ לבין מה שקורה בפנים. השינוי האמיתי התחיל כשהבנתי שלא מספיק רק לדבר ולהבין. הייתי צריך להתחיל להקשיב גם לגוף. היום אני מלווה אנשים שמרגישים שמשהו בחיים שלהם מבקש להשתנות. אני לא מאמין שצריך להפוך למישהו אחר. לפעמים צריך פשוט לחזור להיות מי שאנחנו. בעבודה שלי אני משלב הקשבה עמוקה עם עבודה סומטית ושיטת EMR - כדי לתת מקום לא רק למה שאנחנו מבינים בראש, אלא גם למה שהגוף מרגיש ומחזיק.
מטפלים? ספרו גם אתם סיפור מהקליניקה — כל פוסט מוצג עם התמונה, הביו וקישור ישיר לפרופיל שלכם. בכפוף לחובת הסודיות: בלי שום פרט מזהה של מטופלים.
לכתיבהחיפשתם הדרכה או ליווי מקצועי?
במאגר שלנו תמצאו מאות אימון אישי וליווי רגשי מומלצים עם תורים פנויים.
