דוקטור, אני אלוהים" – המסע המצמרר אל תוך המוח של פבלו אסקובר

תארו לעצמכם את הסצנה הבאה: חדר טיפולים שקט ומעומעם בלב העיר מדיין, עיר שבה המוות הוא מטבע עובר לסוחר. על כורסת העור הרכה יושב גבר שמנמן, כמעט חביב למראה, עם שפם עבות ושיער מסורק בקפידה. הוא מדבר בקול שקט, כמעט לוחש, ורך על אהבתו העיוורת, הבלתי נדלית, לבתו הקטנה. הוא נשמע כמו אב השנה, איש משפחה מסור שעיניו נוצצות כשהוא מדבר על ילדיו, כזה שיעשה הכל כדי להגן עליהם מפני העולם האכזר. אלא שמחוץ לדלת העץ הכבדה ממתינים עשרות מתנקשים חמושים ברובי סער, עיניהם ריקות ודריכותם מוחלטת. ריח של פחד באוויר, סמיך כמעט כמו הערפל שיורד על הרי האנדים, מעורבב בניחוח הקולון היקר והמתקתק של המטופל. והאיש על הכורסה, זה שמדבר על רכות ומשפחה, הוא פבלו אמיליו אסקובר גוויריה.

איך הפסיכיאטריה המודרנית, על שלל כליה והתיאוריות שלה, מסבירה אדם שבונה שכונות שלמות לעניים בבוקר – מחלק מזומנים, בונה מגרשי כדורגל ומקים מרפאות מתוך מה שנראה כדאגה אותנטית – ובערב, באותה נשימה ובאותו קול שקט, מורה על רציחתם של מאות שוטרים צעירים? הניגוד המפלצתי הזה אינו סתם סטייה נקודתית או קצר חשמלי במוח; הוא תעלומה שרדפה את גדולי הקרימינולוגים, הפסיכיאטרים המשפטיים, והשאירה את הפרופילאים המנוסים ביותר של ה-FBI במעבדות בקוונטיקו חסרי אונים במשך שנים. לו "אל פטרון", מלך הקוקאין הבלתי מעורער, היה מתיישב על ספת הפסיכולוג בשיא כוחו, כששלט על 80% משוק הקוקאין העולמי, איך היה נראה התיק הרפואי שלו? יצאנו למסע אל תוך המוח האפל, המורכב והבלתי צפוי ביותר של המאה ה-20, דרך הסיפורים האמיתיים שממחישים כיצד נראית פסיכופתיה כשהיא מקבלת תקציב בלתי מוגבל וצבא פרטי.

<!--ARTICLE_PULL_QUOTE--><aside class="article-pull-quote my-8 px-6 py-5 border-r-4 border-red-600 bg-red-50/50 dark:bg-red-950/20 rounded-l-lg"><p class="text-2xl sm:text-3xl font-black italic leading-snug text-red-700 dark:text-red-300 m-0">“לו "אל פטרון", מלך הקוקאין הבלתי מעורער, היה מתיישב על ספת הפסיכולוג בשיא כוחו, כששלט על 80% משוק הקוקאין העולמי, איך היה נראה התיק הרפואי שלו?”</p></aside>

1. תסביך האלוהות: הסיפור של "לה קתדרל" והבריאה מחדש

כדי לאבחן את אסקובר, פסיכולוג משפטי מיומן לא היה צריך להשתמש במבחני אישיות קלאסיים כמו רורשאך או שאלונים פסיכומטריים ארוכים; הוא היה צריך רק להסתכל על אדריכלות העונשין שלו – על בית הכלא שבנה לעצמו.

בשנת 1991, לאחר שנים של טרור עירוני עקוב מדם, אסקובר הסכים להסגיר את עצמו לממשלת קולומביה. המניע לא היה חרטה, אלא פחד רציונלי קר: הוא רצה להימנע מאימת ההסגרה לארצות הברית, שם ידע שלא יוכל לשחד את המערכת. אבל התנאי שלו לכניעה היה חסר תקדים בהיסטוריה האנושית של המשפט הפלילי: הוא יבנה את הכלא של עצמו, יבחר את מיקומו, וינהל אותו. וכך קמה "לה קתדרל" (הקתדרלה) – מתקן כליאה שדמה הרבה יותר לקאנטרי קלאב אקסקלוסיבי של קרטל משלמתקן ענישה מדינתי.

הכלא הוקם על הר המשקיף על מדיין. הוא כלל מגרש כדורגל מקצועי עם דשא מטופח, חדרי משחקים וביליארד, ג'קוזי ענק, מפל מים מלאכותי שהוזרם פנימה, בר משקאות עמוס במיטב האלכוהול המוברח, וטלסקופ רב-עוצמה דרכו נהג להשקיף, כאל מהאולימפוס, על משפחתו ועל העיר שבה שלט. הסוהרים במקום לא היו עובדי מדינה, אלא שכירי חרב אישיים שלו שלבשו מדים תפורים למידותיהם. מלכות יופי, שחקני כדורגל בינלאומיים ופוליטיקאים בכירים הגיעו למסיבות חשק מטורפות בתוך כותלי הכלא. הצבא הקולומביאני לא הורשה להתקרב למרחק של פחות מ-3 קילומטרים מהגדרות, מחשש שייפגע. לה קתדרל לא הייתה רק כלא מפנק; היא הייתה אצבע משולשת, יקרה להחריד, שהונפה אל מול שלטון החוק העולמי. היא הייתה הצהרה: "אני לא רק מעל החוק, אני החוק עצמו".

האבחנה הקלינית: אומניפוטנטיות פתולוגית (Omnipotence) ונרקיסיזם ממאיר.

עבור נרקיסיסט ממאיר כמו אסקובר, כניעה למרות חיצונית – למדינה, לשופט, למערכת כללים – היא לא רק כניעה פיזית; היא קריסה נפשית בלתי אפשרית, איום קיומי על תפיסת ה"אני" האלוהית שלו. פסיכולוג שבוחן את פרשת "לה קתדרל" רואה אדם שלא רק מסרב לקבל את חוקי החברה, אלא כופה בכוח הזרוע והכסף על החברה כולה לכרוע ברך, להתבזות, ולקבל את הטירוף המגלומני שלו כנורמה משפטית לגיטימית. זוהי פתולוגיה שבה האגו שואף לבלוע את המציאות כולה.

<strong class="article-emphasis text-red-600 dark:text-red-400 font-extrabold">ההוכחה המצמררת ביותר לכך הגיעה כאשר חשד ששניים משותפיו הבכירים לקרטל (האחים גליאנו ומונקאדה) גונבים ממנו כספים.</strong> הוא הזמין אותם ל"פגישת עסקים" בתוך כותלי הכלא. שם, בטריטוריה ה"מפוקחת" לכאורה על ידי המדינה, הוא עינה אותם למוות באכזריות ושרף את גופותיהם בתוך מתקן ה"כליאה" שלו. בכך הוא הוכיח את הסימפטום המסוכן מכל: סדיזם אגו-סינטוני. הוא לא סתם רצח אותם בהתקף זעם; הוא עשה זאת במגרש הבית המוגן שלו, תחת אפה של המדינה חסרת האונים, מתוך תכנון קר. ולאחר מכן? הוא המשיך בשגרת יומו, ישב לאכול או שיחק כדורגל. האלימות המחרידה לא גרמה לו לייסורי מצפון, לנדודי שינה או לתחושת אשמה; היא הייתה מסונכרנת לחלוטין עם תפיסת העצמי שלו כאל שזכותו לקחת חיים כפי שהוא נותן אותם. היא אישרה מחדש את מעמדו כריבון יחיד שחורץ גורלות. עבורו, זה היה ניקוי בית פשוט.

2. פרדוקס האמפתיה: טיסה 203 מול חד-הקרן של מנואלה

החידה הגדולה והטורדנית ביותר של אסקובר היא הדיסוננס הרגשי העמוק, התהום הפעורה בין מעשיו. איך אפשר להיות מפלצת טרור חסרת מעצורים ואב אוהב, רגיש ודואג במקביל? כיצד שתי הישויות הללו חיות באותו הגוף מבלי שהנפש תיקרע לגזרים מקונפליקט פנימי? שני אירועים היסטוריים, מקוטבים בצורה מחרידה, ממחישים את הפיצול הפסיכולוגי הזה:

הזוועה: ב-27 בנובמבר 1989, פבלו הורה להטמין מאות קילוגרמים של חומר נפץ, שהוסווה במצלמה, בטיסה 203 של חברת התעופה הקולומביאנית "אוויאנקה". המטרה הייתה אחת: להתנקש במועמד לנשיאות סזאר גביריה, שהבטיח להילחם בקרטלים (ובעקבות התרעה ביטחונית של הרגע האחרון, כלל לא עלה לטיסה). המטוס התפוצץ באוויר. 107 נוסעים חפים מפשע – ביניהם משפחות שלמות בדרך לחופשה, אנשי עסקים, נשים וילדים – נקרעו לגזרים מעל שמי בוגוטה. ועוד שלושה אנשים נהרגו על הקרקע מהשברים. אסקובר לא מצמץ, לא הראה סימן של צער או חרטה כששמע על כך בחדשות. <strong class="article-emphasis text-red-600 dark:text-red-400 font-extrabold">מבחינתו, מאה גוויות בוערות היו בסך הכל "הוצאה מוכרת", מהלך טקטי הכרחי, ונזק היקפי קביל לחלוטין במלחמה ה"לגיטימית" והקדושה שלו מול הממסד המושחת.</strong> הנוסעים לא היו בני אדם; הם היו אמצעי לחץ.

ה"אהבה": כמה שנים מאוחר יותר, כשהמשפחה הייתה במנוסה מתמדת, רדופה על ידי כוחות מיוחדים, בתו הקטנה מנואלה, שהייתה בבת עינו, ביקשה "חד-קרן" כחיית מחמד לאחר שקראה סיפור אגדה. אסקובר, שסירב לשמוע את המילה "לא" במילון שלו ושעבורו משאלות בתו היו פקודות קדושות שאין להפר, לא ניסה להסביר לה שחיות כאלה לא קיימות. במקום זאת, הוא הורה לאנשיו לקחת סוס יקר ואציל, לשדך לראשו חרוט פלסטיק באמצעות שדכן סיכות רפואי תעשייתי, ולתפור כנפי עור לגבו בהליך כירורגי פיראטי וגרוטסקי שבוצע ללא הרדמה ראויה. הסוס, שסבל ייסורי תופת מתיאור, הוצג לילדה, ומת כעבור זמן קצר מזיהום חמור ומכאב.

האבחנה הקלינית: פיצול (Splitting), אמפתיה אינסטרומנטלית והחפצה טוטאלית.

כיצד המוח שלו יישב את שתי הפעולות הללו? הפסיכופת המוחלט לא חש אהבה כפי שאנו חווים אותה – כקשר הדדי בין שני אינדיבידואלים נפרדים בעלי רצונות משלהם. אהבתו של פבלו למנואלה הייתה טוטאלית, חונקת וחסרת גבולות, אך היא נבעה אך ורק מכך שראה בה המשך ישיר, אקסטנציה, של האגו העצום שלו. היא לא הייתה אדם נפרד, היא הייתה שלוחה קדושה שלו בעולם. לכן, להגן עליה או לספק את צרכיה היה כמו להגן על עצמו.

הסוס שעבר התעללות מזעזעת לא עניין אותו כלל, לא עורר בו טיפת חמלה, כי הוא היה רק חפץ, כלי משחק שנועד לספק את רצון השלוחה הזו. הפעולה הזו לא הייתה אקט של אהבה לחיות או לטבע, אלא הפגנת כוח ובעלות מוחלטת על המציאות עצמה – היכולת לברוא יצור מיתולוגי מאפס רק כי בתו רצתה בכך. באותו אופן קליני, קר ומנוכר בדיוק, 107 הנוסעים במטוס טיסה 203 לא נתפסו במוחו המעוות כבני אדם עם תקוות, משפחות, עבר או עתיד. הם היו רק פיקסלים חסרי פנים על מסך משחק הווידאו שהוא מנהל באכזריות פסיכוטית מול ממשלת קולומביה. הם היו מחסום בדרך להשגת מטרותיו, ומחסומים צריך להשמיד. אין כאן סתירה; זוהי פשוט חלוקה נוקשה של העולם ל"אני ושלוחותיי" (שמגיע להם הכל) מול "כל השאר" (שדינם כדין חפצים מתכלים).

3. הסשן הגנוז: מאבק השליטה בתוך חדר הטיפולים

לו היינו, בתרחיש דמיוני, מצליחים להכניס את פבלו לחדר הטיפולים ולחייב אותו לדבר, הדינמיקה הקלינית הייתה קורסת במהירות מסחררת. היא הייתה מוחלפת במאבק שליטה אימתני, מניפולטיבי ומסוכן. המטרה של אסקובר בחדר כזה לא תהיה להחלים או להבין את עצמו, אלא להביס את המטפל. הנה שחזור של התערבות פסיכולוגית היפותטית, המבוסס במדויק על ניתוח פרוטוקולים, שיחות מוקלטות ועדויות של פוליטיקאים, עורכי דין ואנשי כמורה שניהלו איתו משא ומתן פנים מול פנים, והרגישו את נחת זרועו הרטורית:

ד"ר א': (מנסה לשמור על קול יציב, מעיין ברשומות) "פבלו, בוא נדבר על המציאות מחוץ לחדר הזה. אנשים ברחובות מדיין פוחדים לצאת מהבית. אמהות מסתגרות. הרגת מאות שוטרים צעירים שרק רצו להתפרנס. חלקם בנים של שכנים שלך מהשכונות העניות שבהן גדלת. כשאתה שומע את המספרים האלה, כשאתה רואה את הדם... אתה לא מרגיש שום אחריות אישית? שום משא על המצפון?"

פבלו: (מיישר לאט, בקור רוח מקפיא, את שעון הרולקס מזהב על פרק ידו. שפת גופו נינוחה לחלוטין, רגליו משוכלות. הוא שולט בקצב הנשימה שלו בצורה מושלמת) "דוקטור, אני רואה שאתה איש אמוציונלי. בוא נדייק בעובדות ונשאיר את הרגשנות העודפת בצד. אני, אישית, לא הורג שוטרים. אני איש עסקים, יזם, ואני מחלק להם בחירה חופשית והוגנת – 'פלאטה או פלומו' (כסף או עופרת). הממשלה הענייה, העלובה והמושחתת שלנו משלמת להם פרוטות כדי שימותו עבורה ברחובות בזמן שהם יושבים בארמונות. אני מציע להם עושר וכבוד שהם לא יראו בשלושה גלגולי חיים. אם הם, בטיפשותם, בוחרים להתאבד ולהגן על פוליטיקאים מושחתים בבוגוטה ששותים שמפניה צרפתית בזמן שהם מדממים באספלט... זו בחירה חופשית לחלוטין שלהם. אין לי אחריות על בחירות של אנשים מבוגרים. אני לא רוצח, דוקטור. אני פשוט קבלן ביצוע של הקארמה הלאומית."

ד"ר א': (מנסה לאתגר את הרציונליזציה) "אתה באמת ובתמים קורא לרצח שיטתי של ילדים בני 19 במדים 'קארמה'? אתה מאשים את הקורבנות במוות של עצמם? זה נשמע כמו מנגנון הגנה, פבלו. דרך לברוח מאשמה."

פבלו: (רוכן קדימה, חיוכו הנינוח נעלם כלא היה. עיניו מצטמצמות וקולו יורד ללחישה צורמת, כמעט נחשית) "ואיך אתה, איש נאור ואקדמאי שכמותך, קורא לזה שהממשלה מונעת תרופות בסיסיות ואוכל ממאות אלפי ילדים בשכונות העוני? האם זה לא רצח? אני בניתי 5,000 בתים ב'מדיין סין טוגוריוס' (מדיין ללא שכונות עוני). אני האכלתי אותם. אני נתתי להם מגרשי כדורגל וכבוד עצמי כשהמדינה נתנה להם רק פחי זבל לנבור בהם. אז דוקטור... אל תנסה לנתח את המוסר שלי מלמעלה, ממרומי המגדל האקדמי שלך. דרך אגב, שמעתי מחברים שאשתך עובדת בקליניקה החדשה והיפה ברובע אל פובלאדו. מקום יפה מאוד, השקעה טובה של הקהילה. מסוכן לנסוע לשם לבד בחושך בימים טרופים ובלתי צפויים אלו. יש שם המון תנועה... כדאי שתגיד לה להיזהר במעברי החציה ולשמור על עצמה. הבנו אחד את השני, דוקטור? או שאנחנו צריכים להעמיק את הטיפול?"

הערת המטפל (ניתוח האירוע): בסצנה הקצרה, האינטנסיבית הזו מתגלה שילוש האופל (Dark Triad) – נרקיסיזם, פסיכופתיה ומקיאווליזם – במלוא תפארתו המרעילה וההרסנית.

ראשית, אסקובר מתחיל ב"רציונליזציה מוסרית" גרנדיוזית, היפוך תפקידים שבו הוא הקורבן או הגואל: הוא "רובין הוד", הוא פועל מטעם הקארמה, בעוד המדינה היא הרוצחת האמיתית. שנית, הוא מבצע הסרת אחריות מוחלטת (Moral Disengagement): החללים לא נרצחו, הם "בחרו להתאבד". ושלישית – הקלף החזק מכולם – כשהוא מרגיש שהמטפל מנסה לאתגר אותו, לחדור את שריון ההגנה או דוחק אותו לפינה מוסרית, הוא לא מאבד עשתונות ולא צועק. במקום זאת, בפנים חתומות, הוא שולף איום מרומז, סופר-אישי ומקפיא דם. תוך דקות ספורות, מהלך כליל השלמות של אסטרטג מרושע, מאזן הכוחות בחדר מתהפך לחלוטין: המטפל הופך ממנחה בעל סמכות המנהל את השיחה, לבן ערובה מבועת, הכלוא בתוך הקליניקה של עצמו, דואג לחיי אשתו יותר משהוא דואג לנפש מטופלו. אסקובר "טיפל" בפסיכולוג.

4. מלכודת הדבש: מדוע טיפול פסיכולוגי היה הופך אותו למפלצת אכזרית וקטלנית יותר?

האינסטינקט האנושי הבריא, הבסיס למקצועות הטיפול, הוא להאמין שכל אדם זקוק לטיפול, שכולם ניתנים לגאולה, ושכל נפש, שבורה ככל שתהיה, ניתנת לריפוי אם רק תינתן לה המסגרת הנכונה. אך מומחים לפסיכולוגיה של הטרור, קרימינולוגים ופסיכיאטרים משפטיים מסכימים על עובדה מטרידה, כמעט כופרת: להכניס את פבלו אסקובר לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) שמטרתו הכוונה מחדש, או לטיפול פסיכודינמי עמוק החוקר את העבר – היה לא רק חסר תועלת, אלא בגדר פשע כנגד הציבור. זה היה כמו לתת נשק גרעיני לארכי-נבל.

למה? מחקרים ארוכי-טווח שנעשו על פסיכופתים אינטליגנטיים במיוחד (כמו אסקובר) בבתי כלא שמורים, הראו תוצאות עקביות ומצמררות: טיפול פסיכולוגי שאמור לעורר רגשי חרטה ולפתח יכולות אמפתיה, יוצר אצלם לא פעם אפקט הפוך, פרדוקסלי ומסוכן. הם אינם לומדים, בשום שלב, להרגיש את הכאב של האחר או להתחרט על מעשיהם; במקום זאת, הם פשוט לומדים את השפה של הרגש.

הפסיכופת התבוני מתייחס לקליניקה לא כאל מקום של ריפוי, אלא כאל מעבדת מחקר לאנטומיה של הנפש האנושית. זו זירה לאיסוף מודיעין. הם קוראים את הספרות הפסיכולוגית בזמנם הפנוי, מנתחים את התגובות הרגשיות של חבריהם לקבוצה, ומקשיבים בקשב רב למטפלים – כל זאת לא כדי להשתפר מבחינה מוסרית, אלא כדי למצוא "מתגים" חדשים במוח האנושי שניתן ללחוץ עליהם ולנצל אותם.

אם אסקובר היה יושב שנה בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי, הוא היה לומד להשתמש באופן מושלם במונחים מקצועיים כמו "טראומת ילדות", "כאב קהילתי", "העברה" ו"הדחקה". הוא היה משתמש בנרטיב הפסיכולוגי של ילדותו העשוקה והענייה בריונגרו כדי לסחוט אהדה מציבורים רחבים ומתוחכמים עוד יותר, אולי אפילו מהתקשורת הבינלאומית. הוא היה יוצא מהקליניקה כשהוא מבין לעומק את נקודות התורפה הפסיכולוגיות, החרדות והרגשות האשם של השופטים, מפקדי המשטרה והפוליטיקאים מולם עמד. הטיפול היה מלמד אותו בדיוק איך לזייף חמלה בצורה אמינה יותר, איך להתקרבן כשצריך, ואיך לסחוט רגשית את יריביו. הוא היה הופך למניפולטור מושלם וקטלני אפילו יותר משהיה. במילים פשוטות: הטיפול לא היה מרפא את המפלצת – הוא פשוט היה מעניק לה שדרוג תוכנה מסיבי והופך אותה לבלתי ניתנת לעצירה.

השורה התחתונה: התרופה היחידה למחלה חשוכת המרפא

פבלו אמיליו אסקובר גוויריה היה ונותר הוכחה היסטורית מהלכת ושותתת דם לכך שלעיתים, הרע המוחלט בעולם אינו נובע מטראומה סביבתית שיש לרפא, מתאונה מצערת בילדות, או מעוול חברתי שניתן לתקן בשיחות עומק. לעיתים, הוא נובע ממוח שחיווטו הבסיסי, במרכזי האמפתיה והמוסר, שונה מהיסוד וחסר תקנה.

עם זאת, פבלו לא צמח בוואקום. הנרקיסיזם הממאיר ותחושת האלוהות הבלתי מעורערת שלו לא נוצרו בחלל ריק; הם הוזנו, טופחו והועצמו לממדים אפוקליפטיים על ידי סביבה ספציפית מאוד: מדינה חלשה ומושחתת, עוני קיצוני שייאש את ההמונים, ומערכת משפט קורסת שאפשרו לו, יום אחר יום, לשחד את מי שאפשר ולרצוח את מי שאי אפשר. אלו אפשרו לו להוכיח לעצמו, בכל פעם מחדש, שהוא אכן נמצא הרבה מעל לחוק האנושי ולמוסר האוניברסלי. החברה הקולומביאנית הייתה תיבת התהודה שאפשרה למפלצת לשאוג.

האמת הטרגית, זו שקשה לעכל לאנשי הטיפול, היא שאין "טיפול בשיחות", קבוצות תמיכה או תרופות פסיכיאטריות לאדם שרואה את העולם כולו כלוח שחמט אישי, ואת כל בני האדם – פרט לאלו שהוא רואה כהמשך של עצמו – ככלי משחק מתכלים שנועדו לשרתו או להיכחד.

ב-2 בדצמבר 1993, יום לאחר יום הולדתו ה-44, על גג רעפים מלוכלך בפרבר שכוח אל במדיין, כשהוא מוקף, יחף, שמן, בודד ומנותק מרשתות הכוח שלו, נערך ה"סשן" האחרון של פבלו. המטפל לא היה פסיכיאטר עטור תארים עם פנקס רשימות שמהנהן בהבנה, אלא כדור עופרת בודד שנורה על ידי כוחות הביטחון הקולומביאניים (בסיוע כוחות אמריקאיים וקרטלים מתחרים). זו הייתה הפעם הראשונה, והאחרונה בהחלט, שמישהו או משהו הצליח לחדור באמת אל תוך הראש של אסקובר – ולהשתיק את הדיאלוג הפנימי של המפלצת, לתמיד.